קול צופייך

הגבורה של דוד היא סוג של נס. ולכן אדם שנמצא במלחמה ויש לו "רוח וגבורה ודעת להלחם" הרי זו שליחות של ה' לנצח במלחמה. הידיעה שזו רוח ה' ממלאת אותו בבת אחת גם גבורה וגם ענווה מתוך הידיעה שזו גבורת ה' שמתגלית בו

דין הערבים בעזה הוא כדין עמלק וצריכים לקיים בהם מצוות מחיית עמלק, שהרי הם כתבו באמנת החמאס להשמיד כל יהודי, ומעשיהם בשמחת תורה, רציחת תינוקות וילדים באכזריות והשמדת כל יהודי שנקרה בדרכם, לימדו שהם שונאי ישראל.

כשאנחנו אומרים "המלך המשפט" אנחנו לא מדמים את ה' שופט עם מאזניים ביד, אלא מלך שופט ומנהל את העולם בשתי דרכים לפחות, אחת דרך מערכת המשפט ואחת שהוא עושה דין ברשעים בצורה ישירה.

יש צורך להזכיר לעם הלוחם את נוכחות ה' בתוכם. לכן כתוב "אשרי העם יודעי תרועה". שמבינים שכל תרועת הניצחון שלהם היא בזכות תרועת ה' המנצחת לפניהם בשדה הקרב. אשרי העם שנלחם ומנצח ויודע כי תרועת הניצחון באה בזכות תרועת ה' שבקרבם.

"ונתן משה רבנו ע"ה סימן לדבר שבעת אשר יגדל צרתם וילכו חושך ולא אור, לא יאמרו תקותינו וישועתנו אבדה, כי אז סימן שהגאולה קרובה לבוא, וכמו השחר עלה קודם שיאיר ויזרח תחלה בא חושך ואפילה ביותר ושוב האיר היום כן הדבר הזה".

אליהו הנביא לימד אותנו כי גדול הדור צריך להתפלל גם על אלה שנראים חוטאים גמורים, כמו שהתפלל אברהם אבינו על תושבי סדום, וכמו שהתפלל על אבימלך. וכמו שהתפלל רבי מאיר על החוטאים שהיו בסביבתו, וכמו שהתפלל רבי זירא על הבריונים שהיו בשכנותו וחזרו בתשובה.

אם הסליחות נועדו לתקן את שורש הקלקול של חטא העגל, הרי הדור שלנו הוא הדור שצריך להבין שכל ההצלחה שלנו היא מתנה משמים. כל השכל שלנו זה ממנו. כל הניצחונות שלנו הם ממנו. כל התבואה המבורכת של ארץ ישראל היא ממנו

כל מי שמביא לשברון לב כאשר יש רעב משלם מחיר יקר. כל שכן כאשר מישהו שובר את לב העם שיוציא את כספו ממדינת ישראל כאשר אין רעב, וכאשר בגלל ההפחדות שלו הוא מסכן את חוסנה של מדינת ישראל, הריהו מסכן את עצמו ביותר.

התיקון לחטא המרגלים נמצא בהבנה שה' אוהב אותנו. ולכן המילה אהבה מופיעה בברכת "אהבת עולם" שבע פעמים. חלק מהפעמים הן אהבת העולם שה' אוהב אותנו, ואהבתו אותנו מעוררת גם אותנו לאהוב אותו, וגם על זה מתפללים "וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ"

כשמבינים את המשמעות של החורבן, בוכים בכייה של ממש, ודבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם. כשהאדם מבין את ערכו הגדול של עם ישראל שלא בא לידי מימוש - הוא כואב. כשמבינים את האוצרות הגדולים שגנוזים אלפי שנים בבית המקדש כואבים על ההפסד